אהוד ברק וההחלטות

אהוד ברק וההחלטות 10.2.11 מתוך האתר דוגרי נט - עיתון האינטרנט בגליל 

ehudbarak.jpg

"אהוד ברק וההחלטות", איננו שמה של להקת רוק ישראלית חדשה, אלא אחד הביטויים של מציאות חיינו, היסטוריה עכשווית המשליכה על העתיד. לאחרונה באו לידי ביטוי, בכמה אירועי מפתח, החלטות מרחיקות לכת שקיבל אהוד ברק, שר הביטחון בפועל ולשעבר – ראש מפלגת "העבודה", ראש הממשלה ורמטכ"ל.
אהוד פוקס, מומחה לקבלת החלטות, בחן במחקר מקיף שלושים וארבע החלטות של ראשי ממשלה ישראליים ושש החלטות של מנהיגים ערביים בין השנים 2008-1948. בנספח היסטורי, בנוסף, נבחנו שמונה החלטות בהיסטוריה העולמית. האחרונה שבהן היא ההחלטה של נשיא ארה"ב, הארי ס. טרומן, להטיל על יפן שתי פצצות גרעין  באוגוסט 1945 ובכך גרם לכניעתה. המקוריות של הספר היא בעצם הדיון בקבלת החלטות פוליטיות וצבאיות בהיסטוריה של מדינת ישראל ובניסיון לבחון את ההחלטה בשני תבחינים מרכזיים: תבחין התוצאה ("החלטה טובה היא החלטה שהוכיחה את עצמה במבחן התוצאה", עמ' 15) ותבחין נכונות ההחלטה (כאשר מדובר ב"החלטה נכונה בתנאי סיכון" עמ' 15), כלומר, מתברר שההחלטה התאימה לתרחיש הסביר ביותר. ייתכן מצב שבו תוצאת ההחלטה הייתה טובה, למרות שההחלטה הייתה רבת סיכון ולא נכונה. למשל, בנובמבר 1939 יצאה פינלנד בראשות המרשל מנרהיים, למלחמה כוללת נגד ברה"מ. החלטה זו, לאור יחסי הכוחות בין הצדדים הייתה לא נכונה וניתן היה להעריך שתביא לקיצה של המדינה הפינית ולאבידות קשות ביותר. בפועל דווקא התרחשה מציאות שניתן להגדירה כנס. האבידות בנפש שספגו הפינים היו אמנם עצומות, אך הישגיה של פינלנד בתחילת המערכה הבטיחו את עצמאותה המלאה לאחר מלחמת העולם השנייה.
אהוד ברק, מיוצאי סיירת מטכ"ל והשני במספרו מהם שהגיע לראשות הממשלה, זכה להערצת הציבור במשך שנים רבות עקב "המוח האנליטי המזהיר" שיוחס לו. בשנת 1999 הצליח להביס את בנימין נתניהו והגיע לראשות הממשלה. אחת ההחלטות הראשונות והחשובות שקיבל הייתה ב- 20 במאי 2000. ברק החל בפינוי חד-צדדי של צה"ל מדרום לבנון. להחלטה זו היו וישנן השלכות מרחיקות לכת על מרחב הגליל, מדינת ישראל והמזרח התיכון. הרקע להחלטה הוא מעורבותה ההולכת וגוברת של ישראל בלבנון, שהחלה במעורבות חלקית בשנות השבעים והפכה למאסיבית ביותר מיוני 1982, עם תחילתה של מלחמת שלום הגליל, המכונה היום: מלחמת לבנון הראשונה.
ככל שהתרחבה מעורבות צה"ל, כבדו האבדות בנפש ונוצרו מצבים קשים שבהם נקלעה מדינת ישראל לנסיבות שלא רצתה בהן. הדילמות המוסריות ובהן טבח סברא ושתילא בספטמבר 1982  (שבו נקמו ה"פלנגות" את רציחתו של הנשיא הנבחר, באשיר ג'ומאייל, בפלסטינים במחנות פליטים בבירות) ופגיעות לא מכוונות באזרחים, ביחד עם האבידות בנפש והביקורת הגואה נגד המלחמה, שחקו את כוח הרצון של החברה הישראלית. במשך שמונה עשרה השנים המלחמה  נתפסה יותר ויותר כ"מלחמת וייטנאם" בגירסא מקומית. עיבוד המשקעים של המלחמה נמצא עדיין בראשיתו וראויים לציון מיוחד הסרטים הישראליים "ואלס עם באשיר" (העוסק בטבח סברא ושתילא) והסרט "בופור" (העוסק בימיה האחרונים של האחיזה הישראלית במבצר הצלבני).
גם התפניות שחלו משנת 1982 ואילך ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים ובמערכת הפנימית הלבנונית השמיטו את ההיגיון המכונן של המלחמה. אש"פ, שהרס כוחו הצבאי וסילוקו מלבנון ב-1982 היו ממטרותיה של מלחמת לבנון הראשונה ומימושם נחשב כהישג לישראל, הפך משנת 1991 לשותף למשא ומתן במסגרת "תהליך אוסלו". לעומת זאת, השיעים בלבנון הפכו לאויב מר שצבר עוצמה צבאית במסגרת ה"חזבאללה" ונלחם לסילוקו של צה"ל מלבנון בפעולות טרור שגרמו לאבידות כבדות בנפש.
בשנת 1985 נסוג צה"ל מרוב שטחי לבנון, למעט ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון. העימות נמשך כ- 15 שנים נוספות, כאשר בקרבת הגבול עם ישראל נפרס צד"ל (צבא דרום לבנון), שנבנה ונתמך על ידי צה"ל. שיעור האבידות של צה"ל בנפש הגיע לעשרים הרוגים בשנה בממוצע. הלחימה כללה הפצצות של חיל האוויר וירי של חזבאללה לעבר יישובי הצפון ושני מבצעים גדולים של צה"ל שהתבססו על אש ארטילרית ("דין וחשבון" ו-"ענבי זעם"). בעשור השני למעורבות צה"ל בלבנון, אהוד ברק היה ברציפות (מ- 1991) רמטכ"ל, שר פנים, שר חוץ ויושב ראש מפלגת העבודה.
במסגרת מסע הבחירות ב-1999, הבטיח ברק את הוצאת צה"ל מלבנון עד יולי 2000, עם או בלי הסכם. סוריה הייתה מעוניינת להמשיך את מעורבותו של צה"ל בלבנון, כדי ללחוץ על ישראל שתיסוג מרמת הגולן. הניסיון של ברק להגיע להסכם עם סוריה נכשל והוא ידע שסוריה לא תאפשר לממשלת לבנון להגיע להסכם שיבטיח יציאה מסודרת של צה"ל מלבנון.
ברק ניצב בפני החלטה קשה ושנויה במחלוקת. הצבא התנגד ליציאה חד צדדית מלבנון וטען שחזבאללה ימשיך לתקוף את ישובי הצפון ובקלות רבה יותר מאשר בעבר. ברק עצמו ומדינאים אחרים חשבו כי החזבאללה לא יוכל להצדיק את המשך פעילותו לאחר שצה"ל יצא מלבנון. אם בכל זאת יפעל, צה"ל יגיב בכוח ותגובה זו תוביל לריסונו של הארגון. ההשפעות האפשריות של היציאה החד-צדדית על הפלסטינים לא נצפו, מכיוון שגם ב- 1985 יצאה ישראל באופן חד צדדי ממרבית שטחי לבנון ולא ניכרו השלכות כלשהן על הפלסטינים. מבחינתו האישית, ברק היה חייב לבצע את המהלך - "אחרת הייתה עלולה אמינותו להיפגע" (עמ' 156).
על פי הניתוח של אהוד פוקס, ההחלטה שקיבל ברק במאי 2000 (לצאת מלבנון) הייתה נכונה מבחינתו. אולם קשה לומר-"האם הייתה נכונה מבחינה לאומית, טובה או רעה, הדבר אינו חד משמעי" (עמ' 157).
ניתן להתרשם מהניתוח של אהוד פוקס ששורש הרע היה בהעדר התגובה לאירוע החטיפה מהר דב, באוגוסט 2000, כשלושה חודשים לאחר יציאת צה"ל מלבנון. ברק לא הגיב בתקיפות כפי שהבטיח, מכיוון שחשש שההסלמה שתתרחש תיזקף לחובת ההחלטה שקיבל בדבר היציאה מלבנון. נסראללה פירש את העדר התגובה כחולשה ישראלית ופרשנות זו גרמה למעשיו ולתגובותיו ביולי 2006, שהובילו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
נראה שמבחינת ראיית העתיד, ניתוח האפשרויות והאומץ להחליט, הייתה זו כנראה הטובה שבהחלטותיו כראש ממשלה, בשנים 1999 - 2001. טיב החלטתו של ברק נפגם בעיקר מהדרך שבה בוצעה יציאת צה"ל מלבנון והיחס הלקוי שקיבלו אנשי צד"ל. היציאה החפוזה והקריסה של צד"ל פגעו בהרתעה של מדינת ישראל ונתפסו במרחב המזרח התיכון כהוכחה כביכול, שהשותפות עם ישראל אינה כדאית וכי ישראל זונחת את ידידיה. עם זאת, במבט מן הזווית המקומית, אין להתעלם מהשנים הארוכות (קרוב לעשור), שבהן נהנה מרחב הגליל משקט ביטחוני ממושך (למעט אירועי אוקטובר 2000 ומלחמת לבנון השנייה ב- 2006) שהוביל להתאוששות ולצמיחה. גם מבחינתה של מדינת ישראל, המשך הדשדוש ב"ביצה הלבנונית", לא היה אפשרי עוד.
בסיכומו של דבר, טוען אהוד פוקס כי תקופתו של אהוד ברק כראש ממשלה הייתה מאכזבת מאוד והוא מדרג את קבלת ההחלטות של אהוד ברק כראש ממשלה בציון 5.5 – לעומת 7.5 לאריאל שרון ומנחם בגין ו- 9 לדוד בן גוריון.
מקור

אהוד פוקס, נפילים או נפלים, סער, ת"א (2008)

* התמונה מתוך: http://www.lamalipolitica.com/?p=68

מידע על הכותב
ישראל בן דור - טל-אל
היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".
ניתן ללחוץ כאן ולראות טורים קודמים של הכותב/ת