זה לא אלי ישי, זו השיטה

בשיטה הקיימת קשה לבוא לשר הפנים בטענות, האחריות היא לא לגמרי שלו. כל החוכמה היא הפעלת יותר לחץ על משרד האוצר

משה פייגלין | 9/1/2011 14:10
 

השבוע יצא בני לרגילה, התייצב אצל אחיו בתל-השומר ושלח את הוריו ליומיים חופש. לקחתי איתי לבית המלון מן שעשועון היסטורי כזה של פרופ' הרסגור וד"ר פוקס שנקרא "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים – ניתוח קבלת החלטות במצבי משבר. את הספר הזה, אגב, רכשתי באחד המבצעים (הדי מטורפים למען האמת) שרצים עכשיו בחנויות הספרים. קניתי ספר לבן הקטן, קיבלתי מייד עוד אחד חינם ואז הודיע לי המוכר חגיגית שבעצם מגיע לי עוד אחד כי אני מנוי של חברת טלפון מסויימת. אז מכייוון שהזאטוט כבר לא היה מסוגל לבחור ספר שלישי, חטפתי משהו גם בשבילי וכך התגלגלתי עם הספר הזה לבית המלון.

הספר קולח ונחמד ובסך הכל מצליחים המחברים להגיש בשפה קלילה טעימות הסטוריות וניתוחי קבלת החלטות של מנהיגים מתקופות שונות. יש למחברים, כמובן, את השקפת העולם שלהם, ופה ושם מבחינים בה במהלך הספר – אבל מבחינתי זה בסדר גמור. אין דבר כזה ניתוח היסטורי אובייקטיבי.

ליד המיטה מונח אצלי עכשיו ספרו של בני מוריס – 1984 – תולדות המלחמה הישראלית ערבית הראשונה. אחרי שבלעתי את כל מה שיש לאורי מילשטין ולעוד כמה היסטוריונים לומר על המלחמה ההיא, אני דווקא די נהנה לראות כייצד ההיסטוריון החדש מוריס, מציג את הדברים.

בכל אופן – בסביבות עמוד 170 זורק הר-סגור נקודה למחשבה שרק בשבילה היה שווה כל הספר הזה. מכל הנאומים של כל המנהיגים לאורך כל ההיסטוריה – אומר הר סגור (ציטוט מהזיכרון)  - המילה "שלום" הופיע הכי הרבה בנאומיו של.... נו תנחשו....ובכן מי שהשתמש יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה במילה "שלום" היה היטלר ימח שמו.

לא צריך להיות סופר-מן

את הטלוויזיה בחדר, לא הדלקתי, כי בדרך כלל, ככול שיש יותר ערוצים כך גוברת השממה הטלויזיונית. והיום יש ממש הרבה ערוצים. אבל כשירדתי לשתות קפה בלובי של המלון פעלה ברקע טלוויזיה ולמדתי שמפלגת העבודה מאיימת שתצא מהממשלה אם לא יהיה תהליך שלום. את הכלל הזה, שככול שמדברים יותר על שלום, מקבלים יותר מההיפך הגמור – כדאי לחבר'ה ממפלגת העבודה ללמוד מפרופ' הרסגור, שאחרי ככלות הכל, היה קרוב בדעותיו אליהם יותר מאשר אלי.

אחר כך, העבירה הטלוויזיה בשידור חי את הטקס לזכר הנספים בדלקה. ראיתי את הבושות שעשו חלק מהמשפחות השכולות לשר אלי ישי – וליבי יצא אליו. אין ביננו שום דבר מיוחד ואם היו תוקפים אותו על איזה עניין מוצדק – ממש לא היה אכפת לי. אבל במקרה הזה הרגשתי שנעשה לו עוול. בכלל, כל נושא האחריות בארץ נתפס בצורה מעוותת. לא תמיד יש אשמים. וגם כשיש, הצורך האובססיבי הזה בעריפת ראשים מבטא איזו תת תרבות שהתפתחה פה ושלא לוקחת אותנו לשום מקום טוב.

אלי ישי הוא שר הפנים – זה נכון. אבל השיטה אצלנו היא שאתה אומנם השר, אבל האחריות היא לא לגמרי שלך. ישי מספר שהוא דרש תקציב כזה והצליח להגדיל לכזה וכזה.

כלומר זה לא שהוא קיבל סכום איקס לכל ענייני משרדו, ובתוך עוגת התקציב שהיה אמור לחלק הוא שכח את מערך הכבאות.

אם כך היתה פועלת המערכת – וכך לדעתי היא צריכה לפעול – אז אפשר היה לבוא אל ישי בטענות. אבל כל הויכוח בין ישי לשרי פנים קודמים הוא מי הפעיל יותר לחצים על גורמים באוצר – כלומר עצם הוויכוח הזה מראה שבשיטה הקיימת קשה לבוא לשר הפנים בטענות. יכול להיות ששר פנים מבריק וחדשני, כריזמטי וחזק בצורה יוצאת דופן, סופר-מן שכזה, היה צופה את השרפה האיומה הזו, יוצא משבלונות החשיבה המקובלות, מפעיל לחצים יוצאי דופן, מסכן את עתידו הפוליטי, מקים מערך כבאות מוטס ומקדים תרופה למכה. אולי.

אלי ישי הוא לא סופר מן שכזה. הוא מנהיג פוליטי שעשה את מה שמקובל היה לעשות בתפקיד שבו ישב, בצורה המקובלת ובחריצות ובאחריות סבירים. התמזל מזלו הרע והאסון פרץ בימיו. לדרוש את פיטוריו ולשפוך את דמו בצורה מבישה שכזו – זה פשוט לא הוגן. איכשהו אני מרגיש שאילו מדובר היה בפורז למשל – כלומר מישהו שהברנז'ה של התקשורת פחות אוהבת לשנוא, לא היה מתנהל מולו מסע הסתה שכזה, וממילא המשפחות בכאבן לא היו רואות בו את האשם.


לקראת הקטסטרופה

לפני שחזרנו לבית החולים, עצרנו בעתיקות קיסריה. אתם יודעים איך זה, יש דברים שאתה עובר לידם אלף פעמים ולא נכנס לראות. רוב חברי בניו-יורק לא ביקרו מעולם בפסל החירות. אם אתה לא תייר בישראל, אז סביר שהפעם האחרונה שהיית במצדה, היה בטיול השנתי בבית הספר או בתנועה.


בכל אופן, שיחקנו אותה תיירים ועצרנו באתר ההוא שבאמת לא פקדתי מאז בית הספר היסודי. כך נפגשתי במיצג שמספר את סיפורו של נמל קיסריה העתיק. הורדוס בנה שם את אחד הנמלים הגדולים של האימפריה הרומית. מה שרואים היום זה בעיקר את היסודות – וגם זה מאוד מרשים. כיצד נהרס המונומנט האדיר הזה, שהיה בנוי בצורה חזקה הרבה יותר מכל מה שמוכר כיום? מה שהרס אותו הוא בעיקר שרשרת רעידות אדמה.
קיסריה נמצאת במישור החוף. זו לא בית שאן שבלב השבר הסורי אפריקני המועד לפורענות – זהו מישור החוף. לא יכולתי שלא להרהר מתי הקטסטרופה הזו תיפול שוב על האזור הזה שבו מתגוררים בצפיפות רוב אזרחי המדינה.

יש תוכניות שיכולות לצמצם מאוד את הנזק. מדובר בעיקר בחיזוק מבנים על עמודים ולטעמי – גם בחזרה למדיניות פיזור האוכלוסין שננטשה בשני העשורים האחרונים. במקום לערוף ראשים בשל מחדלים שהיו או לא היו בעבר, כדאי לבדוק ברצינות מה נעשה לקראת הקטסטרופה העתידית.

מתוך האתר NRG מעריב